המשמעת השקטה של גידול ילד בעל התנהגות טובה
הילד הכי מתוק שאני מכיר אמר פעם למלצר שהאוכל שלו נראה "מגעיל" בקול שנשא את המסעדה. הילד הזה הוא שלי. אני מעלה את זה כי סיימתי להעמיד פנים שהתנהגות טובה היא משהו שילדים מגודלים של אנשים אחרים פשוט מגיעים איתו. הוא נבנה, לאט, ורוב הבניין לא זוהר וחוזר על עצמו וקורה כשאתה עייף.
הנה מה שבאמת הבנתי, אחרי שנים שבהן טעיתי בפומבי.
הם צופים בך, לא מקשיבים לך
אני יכול להרצות לילדים שלי על נימוס עד שאני צרוד וזה לא משיג כמעט כלום. מה שמשנה אותם זה התבוננות בי. המשמחים והתודה שאני אומר לקופאי, איך שאני מדבר על השכן כשהוא לא בסביבה, בין אם אני באמת מחזיק את הדלת או סתם אומר שאנשים צריכים - זו תוכנית הלימודים. הם סופגים את זה בין אם אני מתכוון ללמד את זה או לא.
המסקנה הלא נוחה היא שהם מעתיקים את הרע באותה נאמנה. בפעם הראשונה ששמעתי את האנחה חסרת הסבלנות שלי יוצאת מבתי בת הארבע, מכוונת לאחיה הקטן, הבנתי שלמדתי כל הזמן, רק לא את השיעורים שהייתי בוחרת. אם יש הרגל שהיית שונא לראות חוזר על עצמו - ואתה יודע לאיזה מהם אני מתכוון - הילד שלך הוא הסיבה להתמודד עם זה סוף סוף. זוג של ספרי הורות חיוביים עזר לי לראות כמה מההתנהגות "שלהם" הייתה בעצם מראה.
נימוס הוא דבר שאתה עושה, לא דבר שאתה מכריז עליו
נימוסים תקועים לילדים שלי כשהם הפסיקו להיות כללים מופשטים והפכו לפעולות גלויות. אנחנו מביאים מרק לשכן החולה. נתנו לאדם המשובש להתקדם בתור. אנחנו כותבים את מכתב התודה גם כשזה טרחה, וכן, לפעמים אני משחד את התהליך ביחד עם כיף כלי כתיבה לילדים אז הכתיבה מרגישה פחות כמו עונש.
טוב לב הפגין מנצח טוב לב דרש. לילד שראה אותך מטפל באדם זר בסבלנות יש תבנית. לילד שרק אמרו לו להיות נחמד יש סיסמה, וסיסמאות מתאדות בשנייה שהן לא נוחות.
עקביות זה כל המשחק
זה החלק שהכי הייתי רוצה שמישהו היה תקוע בי קודם. ילדים בודקים חוקים כפי שמדענים בודקים השערות - שוב ושוב, מחפשים את התנאים שבהם הכלל נכשל. אם שעת השינה היא תקיפה ביום שלישי וניתנת למשא ומתן ביום רביעי כי אתה שחוק, לא רחמת. לימדת אותם שהכלל אינו אמיתי, רק הצעה התחלתית.
הדבר הכי טוב שאני עושה כהורה הוא גם הכי מתיש: אני מתכוון למה שאני אומר בפעם הראשונה, בכל פעם. כשהתשובה היא לא, היא נשארת לא גם באמצעות מסע ההסלמה של יבבות ומיקוח. לא בגלל שאני נהנה להיות הקיר, אלא בגלל שילד שיודע בדיוק איפה הקיר בעצם נרגע. חוסר הוודאות הוא זה שגורם להם לדחוף. פשוט טבלת תגמולים על המקרר הוציא ממנו את הרגש - התרשים הוא האיש הרע, לא אני, וזה עזר יותר ממה שציפיתי.
יש לדעת את ההשלכות מראש
לילד, חוקים באמת נראים כמו דברים שקיימים כדי להישבר - זו לא התרסה, זה רק תיאור התפקיד של להיות צעיר. אז התוצאה לא יכולה להיות הפתעה שאני ממציא בלהט הרגע. זה חייב להיות משהו שהם כבר הבינו שמגיע.
"אתה יודע מה קורה כשלא אוספים צעצועים" עובד כי העסקה הייתה ברורה מראש. המצאת עונש במקום, בגודל לתסכול הנוכחי שלי, לא מלמדת אותם דבר מלבד שמצבי הרוח שלי הם החוק האמיתי. ההשלכות הניתנות לחיזוי, מיושמות באופן שווה, הן מה שנותן לילד ללמוד למעשה סיבה ותוצאה במקום פשוט ללמוד לקרוא את הפנים שלי. אני שומר סט קטן של מדבקות של טבלאות התנהגות מסביב מאותה סיבה - המערכת גלויה, כך שהתוצאות מרגישות הוגנות ולא שרירותיות.
מדריך, אל תיצור
הדבר שמשאיר אותי שפוי בימים הקשים הוא לזכור שמדובר באנשים קטנים שלמים, לא בפרויקטים שאני מרכיב. התפקיד שלי הוא לא להביא ילד ללא רבב וצייתן. זה להנחות אדם אמיתי להיות הגון ומתחשב - ולהמשיך לדגמן את ההתנהגות שאני רוצה הרבה אחרי שאני חושב שהם הפסיקו לשים לב, כי הם לא.
גם תיקון הוא חלק מהשיעור
דבר אחד טעיתי במשך שנים: חשבתי שנימוסים טובים פירושם שהילדים שלי לעולם לא יתעסקו בפומבי. הם יעשו זאת. השיעור בפועל חי במה שקורה אחר כך. כשהבת שלי העליבה את המלצר הזה, רגע הנימוסים לא היה ההתפרצות - זה היה ללכת אליה בחזרה כדי להתנצל, לראות את פניה מתלהטות ולתת לה להרגיש את אי הנוחות הקטנה והשימושית של לעשות משהו נכון.
ילדים שלעולם לא נאלצו לתקן גסות לומדים שגסות רוח היא בחינם. ילדים שצריכים לחוג אחורה ולהגיד סליחה, בכנות, לומדים שהמילים שלהם נוחתות על אנשים אמיתיים. אני לא מבייש אותם על ההחלקה; אני רק מחזיק בציפייה שהם יתקנו את זה. שם בעצם נבנית אמפתיה - לא בהרצאה מקדימה אלא בתיקון לאחר מכן, כשזה עולה להם קצת להיות הגונים.
יש ימים שהעבודה מראה. בימים אחרים הילד המאומן שלי מעליב מלצר ואני רוצה להתמוסס ברצפה. שניהם נורמליים. המבוגר המנומס שהילד שלי עלול להפוך לא יגיע מנאום טוב אחד. זה יגיע מאלף בחירות רגילות, עקביות, מייגעות לעתים קרובות - רובן נראות כמו כלום בזמן שאתה עושה אותן. מצאתי משותף לוח שנה משפחתי עוזר לי להחזיק את העקביות הזו לאורך שבוע כאוטי, כי החלק שאני הכי גרוע בו הוא להיות אותו הורה ביום שישי שבו הייתי ביום שני.
מוכנים לחנות? השווה ספרי הורות חיוביים ברחבי חנויות → 📚 או לגלוש מדריכי זוגיות והיכרויות במוצרים דיגיטליים →