לעזור לילד שלי עם עודף משקל מבלי להתעסק במשקל
כאשר רופא הילדים הזכיר לראשונה את המשקל של בני, הרגשתי כל רגש של הורה בבת אחת: חרדה, תסכול ואשמה שקטה שזה הגיע כל כך רחוק במשמרת שלי. האינסטינקט הראשון שלי היה להכניס אותו לדיאטה. האינסטינקט הזה היה שגוי, ורופא דיבר עליי ממנו לפני שגרמתי נזק.
אני לא איש מקצוע רפואי, וזו לא עצה רפואית. כל ילד הוא שונה ורופא ילדים צריך להיות בעניינים לפני שתשנה משהו. זה בדיוק מה שעבד בבית שלנו, משותף למקרה שזה יעזור לך.
המטרה היא לא תמיד "לרדת במשקל"
זה היה החלק שהפך את כל הגישה שלי. מבוגרים שירדו במשקל מכוונים למספר על הסקאלה. עם ילד צעיר וגדל, זה לרוב היעד הלא נכון. רופא הילדים שלנו הסביר שאם הבן שלי פשוט יחזיק את משקלו יציב, הוא יצטמצם באופן טבעי ככל שיגדל. לא ניסינו לכווץ אותו, ניסינו לתת לו לצמוח לתוך עצמו. עבור ילד מבוגר או כבד משמעותית העצות יכולות להיות שונות, אולי מכוונות לאובדן איטי ועדין, אבל זה בדיוק סוג השיחה שאתה עושה עם רופא, לא בלוג הורות. המבנים שבנינו היו צריכים להיות דברים שהוא יכול לשאת לבגרות בעצמו.
שיניתי איך כל המשפחה אוכלת, לא איך הוא אוכל
הנה הכלל שהייתי נותן לכל הורה: אתה לא יכול להכניס ילד לדיאטה בזמן ששאר הבית אוכל זבל. זה מייחד אותם וזה לא עובד. אז שינינו הכל עבור כולם. לא קיפוח, רק ברירות מחדל טובות יותר. יותר מים, יותר פירות, יותר ירקות, ופחות מהדברים שהפכו בשקט ליום יום. המקרר והמזווה עשו את המשימות הכבדות ברגע שהפסקתי לקנות את מה שלא רציתי שאף אחד יאכל.
ההחלפות היו חשובות יותר מהאיסורים. צ'יפס אחר הצהריים שלו הפך לפופקורן פשוט באוויר מאת יצרנית פופקורן אוויר, שהוא באמת אהב ברגע שזה הפסיק להיות עונש. התחלתי לארוז פירות אמיתיים ולחתוך ירקות ב קופסת אוכל בנטו לבית הספר במקום הדברים העטופים. שינויים קטנים, שחוזרים על עצמם מדי יום, הצטברו מהר יותר ממה שציפיתי. וכן, הוא התנגד בהתחלה. ילדים אוכלים כשהם רעבים. ההתנגדות חלפה.
טבלת המדבקות שבאמת עבדה
הוא היה צעיר מספיק כדי שבטבלת תגמולים עדיין היה קסם. הוא הרוויח מדבקה על סיום הפירות או הירק בצלחת שלו, מדבקה נוספת על שתיית כוס מים מלאה. שמתי א טבלת תגמולים על המקרר בגובה העיניים שלו ולתת למדבקות להיערם. הטריק, והרופא היה נחרץ בעניין זה, היה שהפרס בסוף לעולם לא יכול להיות אוכל. תלחץ על מספר מסוים של מדבקות והיינו הולכים לחנות הדולר והוא היה בוחר כל צעצוע שהוא רוצה. מגנטי בקבוק מים עם הדמות האהובה עליו עשה יותר עבור ההידרציה שלו מכל הרצאה שאי פעם נתתי. פתאום השינויים היו משהו שהוא התלהב ממנו במקום משהו שנעשה לו.
עברנו יחד, וקראנו לזה משחק
אף פעם לא אמרתי לו להתאמן. פשוט יצאנו יותר החוצה. בועט בכדור בחצר, טיולי אופניים משפחתיים בסוף השבוע, טיולים עם הכלב שבו החזיק ברצועה. בשבילו זה היה משחק. לגופו זו הייתה תנועה שלא קיבלה קודם לכן. זול כדור כדורגל לילדים וכלל לא-מסכים אחרי הארוחה כנראה עשה יותר מכל תוכנית מובנית. כשמזג האוויר היה גרוע שמנו מוזיקה ופשוט היינו טיפשים בסלון. זה נחשב.
רופא הילדים נשאר בעניינים
המשכתי לקחת אותו לבדיקות קבועות, לא בגלל שמשהו לא בסדר, אלא בגלל שהרופא עקב אחר הטרנד, אמר לנו מתי אנחנו בדרך הנכונה ושמר אותי יציב בשבועות שבהם רציתי להפסיק. העידוד הזה היה חשוב. היו מתיחות שבהן שום דבר לא השתנה באופן גלוי והייתי מתחיל להסתחרר, ושיחה של חמש דקות הייתה מחזירה את זה לפרספקטיבה. תרשימי הצמיחה נעים לאט. זה נורמלי.
מה שהייתי אומר להורה אחר
לחשוב על המצב לא עושה כלום. ביליתי יותר מדי זמן בדאגה ולא מספיק זמן בפעולה, והדאגה רק הזינה את האשמה. הדבר ששינה למעשה את חייו של בני היה לשנות את חיי המשפחה שלנו, לצמיתות ובעדינות, עם יד רופא על ההגה. בלי דיאטות, בלי בושה, בלי למנות אותו. אוכל טוב יותר בבית, יותר משחק ביום ותרשים מדבקות שהפך את כל העניין למשהו שהוא רוצה. הוא גדל לילד בריא, ואף פעם לא הרגיש לו בעיה.
מוכנים לחנות? השווה יצרנית פופקורן אוויר ברחבי חנויות → 📚 או לגלוש תוכניות ותוכניות כושר במוצרים דיגיטליים →