לגדל ילדים בעלי התנהגות טובה מבלי לקדוח את זה לתוכם
בתי הייתה בת חמש כשהיא הזכירה לי להגיד תודה למי שהחזיק לנו את הדלת. לא עשיתי זאת, בחיפזון שלי. היא שמה לב וסימנה זאת בביטחון מלא. מה שעשיתי כדי לדגמן את ההתנהגות הזאת כנראה עבד - לא בגלל שהרצתי לה על זה, אלא בגלל שהיא צפתה בי עושה את זה מספיק פעמים עד שהיא החזיקה עכשיו בכלל בעצמה. זה היה רגע הורות טוב מחופש למבוכה קלה.
למה דוגמנות מנצחת הוראה בכל פעם
ילדים הם חקיינים מקצועיים. מינקות, הם מריצים סימולציות מורכבות של האנשים סביבם, סופגים התנהגות, טון והרגל דרך התבוננות ברמה שבאמת קשה לעקוף אותה עם הוראה מילולית. אתה יכול להגיד לילד להגיד בבקשה אלף פעמים. אם הם אף פעם לא שומעים אותך אומר את זה באופן טבעי, באינטראקציות אמיתיות, זה לא נוחת כערך - זה נוחת ככלל, שנכפה מבחוץ, כדי לציית לו כשצופים בו ומדלגים כשלא.
ההרגלים שנדבקים הם אלה שהילדים רואים במודל עקבי ברגעים לא מתוכננים. לא ההפגנות המכוונות של "תן לי להראות לך איך לברך מישהו", אלא הברכות הרגילות שאתה נותן לשכן, הסבלנות שאתה מגלה בתור איטי בקופה, התודה האמיתית שאתה נותן לשרת. הרגעים הבלתי ניתנים ללמד הללו מלמדים יותר מכל שיעור.
לעומת זאת: ההרגלים שיש לכם שלא הייתם רוצים שילדכם יעתיק יועתקו. זה משפיל אבל חשוב. התסכול שאתה מביע כשנהג מנתק אותך, התלונות שאתה משמיע על אנשים כשאתה חושב שהם מחוץ לטווח שמיעה, גלגול העין של בן המשפחה שקשה לו - ילדים סופגים את כל זה.
הכללים שכדאי לציין במפורש
התנהגויות מסוימות אכן מצריכות הוראה ישירה, במיוחד אלו הרשמיות שאינן מעוצבות באופן אורגני בחיי היומיום: נימוסי שולחן במסגרות פורמליות, היכרות עם עצמכם למבוגרים, כתיבת מכתבי תודה, פרוטוקולים ספציפיים של מצבים ספציפיים. א ספר נימוסים לילדים שממסגר את אלה כישורים מעשיים ולא חוקים מספק סוג אחר של הוראה - כך העולם החברתי עובד, והידיעה בדברים האלה עוזרת לך לנווט בו.
המסגרת חשובה מאוד. "נימוסים הם לגרום לאנשים אחרים להרגיש מכובד ונוח" היא סיבה. "כי אמרתי" זה מנגנון אכיפה. ילדים שמבינים את הסיבה מאחורי מוסכמה חברתית נוטים הרבה יותר להכליל אותה למצבים חדשים מאשר ילדים ששיננו כללים ספציפיים ללא שום עיקרון בסיסי.
A טבלת מטלות לילדים זה כולל אחריות משפחתית - עזרה בפינוי השולחן, אמירת בוקר טוב, תחלופה בשיחה - מסגרות אדיבות כחלק מהאופן שבו משק הבית מתפקד ולא משהו שמבוצע לאישור חיצוני. כאשר טוב לב והתחשבות מובנים במבנה היומיומי, הם מתפתחים להרגלים ולא להופעות.
שאלת העקביות
ההורה שאוכף "תגיד בבקשה" בעקביות בכל הקשר - בבית, במסעדות, עם המשפחה, עם זרים - בונה הרגל. ההורה שדורש זאת רק במצבים רשמיים מלמד את ילדו שנימוסים הם תחפושת לאירועים מסוימים. ילדים מתוחכמים מספיק כדי לשים לב איזו גרסה אתה מלמד.
זה תקף גם לאופן שבו אתה מתייחס לילדים שלך. ילדים שמודים להם כשהם עושים משהו מועיל, מתנצלים כשמבוגרים עושים טעויות ומתייחסים להם באותה אדיבות בסיסית שהמבוגרים מצפים מהם - גדלים להבין את האדיבות כחוזה חברתי דו-כיווני באמת, לא חובה שילדים חייבים למבוגרים.
על מה הייתי מדלגת
הייתי מדלג על גישת התיקון הציבורי - קורא את נימוסיו של ילדך בפני אחרים בצורה מבישה ולא מלמדת. תזכורת שקטה ("מה נגיד?") או אפילו מבט משפיעים יותר מאשר הופעה למבוגרים בחדר. ילדים שמתוקנים בפומבי באופן קבוע לומדים להיות חרדים ממצבים חברתיים ולא נוח בהם.
הייתי גם מדלגת על ציפייה לתחכום חברתי ברמה של מבוגרים מילדים צעירים מאוד. ילד בן שלוש שלא יוצר קשר עין כשהוא מברך קרוב משפחה אינו גס רוח - הם בני שלוש. יש לכייל את הציפייה למציאות ההתפתחותית, כאשר ההרגלים נבנים בהדרגה באמצעות מודלים וחיזוק בלחץ נמוך במקום לאכוף כציות.
השורה התחתונה הכנה: ילדים מנומסים טובים מגיעים ממשקי בית שבהם אדיבות היא תרבות הסביבה, לא המקום שבו היא נאכפת באמצעות הוראה. תהיה האדם שאתה רוצה שהם יהיו. תעשה את זה כמה שנים. ואז ראה אותם מזכירים לך להגיד תודה.
מוכנים לחנות? השווה מערכות יחסים ברחבי חנויות → 📚 או לגלוש מדריכי זוגיות והיכרויות במוצרים דיגיטליים →
